<h1>ראבי"ה סימן תתקצ"ז</h1>
<h2>דף כד:</h2>
שאלה מהרב ר' אפרים יליכ"ה ראובן תבע את שמעון לדין על אודות ממון. וכפר לו שמעון ונתחייב שמעון לישבע. ופשרו ב"ד ביניהם שהניח שמעון משכון מחצי זקוק ביד ב"ד עד שיבא לעירו אביו של שמעון שישבע או ישלם. והנה עתה אומר שמעון לב"ד, אני נכון לציווי של ב"ד לישבע, תשיבו לי את העבוט כי עד עתה לא הייתי רוצה לישבע ולצאת לשבועה מהר עד שנתחייבתי בדבר, ועתה אני רוצה לישבע אך העבוט תשיבו לי קודם. וראובן אומר אני זכיתי מיד במשכון כיון שאינך נשבע לאלתר ומעתה אין לי עתה חפץ בשבועתך. ונסתפקנו בדבר אם זכה ראובן אם לא. ועוד נסתפקנו אפילו (לא) אם זכה ראובן, אם מן הדין יכולין ב"ד לעכב העבוט עד לאחר שבועה או ישיבו לידו ויאמינוהו שלא יעבור על ציווי ב"ד וישבע. כי אין מנהג להניח משכון מי שעליו לישבע, אך כשהוא נשבע ונוטל אז שכנגדו מניח משכון שלא ישבע זה על חנם וידחהו. כי המשכון שהניח מפני שלא היה אביו בעיר וידחה הדבר עד בא אביו.
תשובתי. דעתי נוטה שכיון שלא קבע זמן לישבע או להפסיד את העבוט וגם לא היה קניין בדבר זה אך דברים בעלמא, שלא הפסיד שמעון העבוט. דקיימא לן בפ"ק דסנהדרין (ו' ע"א) והילכתא פשרה צריכה קניין. וזה הדבר כתבתם שפשרו ביניהם. ותנן (שם כ"ד ע"א) דור לי בחיי ראשך וכו' ומסקנא באתן לך (רב) [כרבא] מחלוקת והלכ' כדברי חכמים דאינו יכול לחזור בו. וקיימא לן בפרק זה בורר (שם כ"ד ע"ב) דבלאחר גמר דין מחלוקת ומשום הכי אינו יכול לחזור בו. וגמר דין דשבועה היינו לאחר שנשבע. ואע"פ שיש מפרשים דגמר דין היינו מעת שפסקו לו את הדין לידור בחיי ראשו וקיבלו עליהן אפילו קודם שבועה, ויש ראייות לשני הפתרונים ואין צריך להאריך, בהך עובדא דקמן על כורחיך הוי לפני גמר דין שלא פסקו הדיינין הדין כלל, הילכך צריך קניין, כדאמרינן בפרק זה בורר לפני גמר דין וקנו מידו מאי ומסקנא אין לאחר קניין כלום. וזה הדבר הוי אתן לך, ליתן לו העבוט, ולא מחול לך. וכן מצאתי בפ(ו)סקים של רבינו יוסף טוב עלם כדבריי, ואף בפסקי ר' אליעזר זקני. ואפילו במחול לך ראיתי שחלקו בין שנים לשלשה. וכאן לא הוי שלשה. ועוד דאתן לך הוא. ואפילו היה שם קניין נ"ל דהוי אסמכתא דאמר אי לא משתבענא (ואמר רב) [ואסרב] על ציווי ב"ד שאפסיד העבוט. והוי גזים דאין דרך ישראל לעבור על ציווי ב"ד. וגם ניכרין הדברים שהיה מסופק בזכרון הדברים, ולכך דחה עד בא אביו ואין בידו לישבע על הספק, ושמא לא יזכור עד עולם אמיתת הדברים, הילכך הוי אסמכתא. ואע"פ שהניח(ה) העבוט ביד ב"ד לא הפסיד. דגרסינן בנדרים (כ"ז ע"ב) ההוא דאיתפס זכותיה בבי דינא ואמר אי לא אתינא עד תלתין יומין ליבטלו זכותיי וכו' עד והילכתא אסמכתא קניא והוא דקני מיניה בב"ד חשוב. אלמא דאפילו ב"ד חשוב צריך קניין. ובב"ד שאינו חשוב צריך קניין ומעכשיו. ומטעם מעמד שלשתן לא זכה בלא קניין דהא לא גמר ויהיב ליה. ואפילו היכי דגמיר ויהיב ליה (אזי) [הוי] הלכתא בלא טעמא כדאמרינן בפ"ק דגיטין (י"ד ע"א) וא"כ הבו דלא לוסיף עלה. וגם נ"ל שיש להאמינו שישבע וישיבו לו את העבוט ושוב ישבע כיון שלא נחשד מימיו להיות סרבן ואף הב"ד לא היו שלוחין לזכות לו. ושלום על דייני ישראל. אבי העזרי.
אבא בדברים, לפני השרים המורים, הסופרים הסוברים, החברים האומרים, על מי שהניח ערבונו ברצונו ביד בית דין שישבע שבועה שחייבוהו, שיש להחזירו לו דדל משכון מהכא וכיון שיש להכריחו בחרם הקהילות יכריחוהו. נראה דאדרבה דל חרם מהכא כיון דאיכא משכון. ופשרה שכתבת בו מי פישר כאן לא ב"ד ולא אחרים. כי אם שמכח ב"ד דחינו את הדבר עד בא אביו של שמעון. דמששמענו את דבריהם לא היינו רשאין לפשר ולהיצטרך קניין אפילו אם היינו ג'. על כן תמהנו על תשובת הרב טוב עלם ורבינו זקנך שכתבת. ומה שכתב[ת] דהאי אסמכתא הוא דאי לא מישבע יפסיד, הא לאו אסמכתא היא דהא לא גזים ואמר מילתא יתירתא, שעל מה שתבעו נשבע או משלם ולא על יותר. ויש בידו לעשות דהוי (באי עביד) [כאוביר] ולא [א]עביד. ולא דמי ליין סתם (ב"מ ע"ג ע"ב) דאין בידו דמי יימר דמשכח למיזבן ואי מישכח מי יימר דמזבני ליה. ועוד אמרת דהאי מעשה דידכו הוי אתן לך להפסיד וליתן משכונו לכשכנגדו. פה קדוש יאמר דבר זה, מי זאת אמר ותהי, זאת אסמכתא, אדרבה כיון דאתן לך מחלוקת והלכה כדברי חכמים, לאו אסמכתא היא דאי אסמכתא היא אמאי אינו יכול לחזור בו. אלא לא גזים ובידו חשבינן ליה. וההיא דרבא בר שבא (ב"מ ס"ו ע"ב) דאמר אי לא פרענא לך גבי מהאי חמרא ומסקי' משמי' דרבא כל (האי גוונא) [דאי] לא קני, התם נמי אסמכתא היא דמי יימר דלא ליטפטף טיפטוף יתירא אי נמי יקלקל או יזדלזל, דחמרא אכתפיה דגברא שוור ולא סמכא דעתיה דמלוה. כל מילי זבין ותתחרט וכו' (פסחים קי"ג ע"א). כי ההיא דיין סתם דלעיל דכל דאי (חמרא) אסמכתא הוא. אבל האי דידן סמכא דעתיה ודמי למשחקי' בקוביא ומפריחי יונים דלא אסמכתא היא נינהו אלא בב' בני אדם שהמרו זה עם זה. ועדיפא מינה וגדולה מזאת הייתי חפץ לעשות אלא שכנגדי חלוק עלי. שהייתי רוצה לחייב את שמעון פרעון. כי כל עם מדינות המלך יודעים שתדיר ראשי הקהל באין לפני השר ומתפשרין כאשר יכולין, ואינם שואלין לכל איש ואיש בטרם ילכו לפני השר, האלך ואתפשר גם בעבורך. היוכל אחר כן איש לומר אני לא שלחתיך ואינך ערב שלי. אף השתא לא יוכל לומר ככה. ואפילו בחרמות לא ישאל שליח ציבור כי אם לראשי הקהל ועליהם יאמר על דעת הקהל וכן המנהג בכל קהילות ישראל. וזה ראובן טען לשמעון נכנסתי בערבות עם שאר ראשי הקהל בעבורך לפני ההגמון והנני תובעך את חלקי והשיב שמעון אני לא הכנסתיך בערבות ואיני יודע שהיית ערב שלי. היכול יוכל לומר ככה. וחוזרני לעניין אסמכתא. שכיון שמסר שמעון משכונו בפני עדים [ו]ר' מנחם, הרי ב"ד חשוב ואין לך קניין גדול מזה ו[כ]מעכשיו דמי. וכן המנהג כשמשדכין חתן וכלה ומשימין ערבנות לפני תלמיד חכם, (שכל) [וכל] שכן שעשו לפני ב"ד דכל מעשה ב"ד כמאן דנקט שטרא. ואפילו בפני עדים דקבלינהו עלייהו ואפילו בחד. וכן מעשים בכל יום, אלא שדחינהו עד אביו ומה בכך (איזה) [אינה] פשרה, אלא לכשיבא אבא שיתן בנו כאשר ישיתו עליו קצבה ולא פשרה, וכשבא לא קצבו הקהל. וראובן זה לא סמך מתחילה ועד סוף כי אם על המשכון דלא גזים שמעון דבידו הוא כאשר כתבנו לעיל. אלא (שאני דהיינו) [שאנו דחינו] שאם לא נוכל לדחות מה כח ב"ד יפה. וכמחול לך משמע דמי ולא כאתן לך. אפרים ב"ר יעקב יליכ"ה.
מה אענה לך מורי הרב ר' אפרים ומה אשיב על תוכחותיך. הקפתני תשובות חבילות, מעולות מוכללות, שיש בהם טעם כעיקר. נאים חידודיך ודודיך ודגליך עלי אהבה. ולא שאני כדיי להשיב כי היוכל עבד אדוני זה לפני אדוני זה, אך ענוותך תרביני ויהי רצון שלא אכשול. נ"ל כתשובתי הראשונה שמכח ב"ד יש לכם לכפותו לפירעון או לשבועה אבל לא במשכון שהניח מרצונו. כי לא הייתם שלוחו לזכותו דלאו בתורת הכי אתי לדידכו, כי שני הבעלי דינין היו שם ואינהו דאפסיד אנפשייהו שלא נגמר בקניין ואסמכתא היא ופשרה צריכה קניין. (ולמיעבד) [ולמעמד] שלשתן נמי לא דמי כדנפרש לפנים. ואדוני חזר במכתב השני שמרצונו הניח העבוט ולא בתורת פשרה, כ"ש שצריך קניין כיון שלא היה פשרה דבדברים בעלמא לא וכ"כ ר' נטרונאי במשכון. ואפילו לדבריך שכתבת שאינו אסמכתא מכל מקום צריך קניין. ואם אסמכתא היא כדברי' דגזים צריך קניין ומעכשיו. ומה שאמר מורי הרב אי אסמכתא היא א"כ גבי דור לי בחיי ראשך וכו' אמאי אמרי רבנן אינו יכול לחזור, תשובתך בצדך, התם הלא נגמר הדין כבר, כדאמרינן לאחר גמר דין מחלוקת והלכה כדברי חכמים. ויש מפרשים דגמר דין והיינו שנשבע כבר כדפתר בה פתרי בההיא דשלח ליה (דבכא) [ר' אבא] בפרק יש נוחלין (ב"ב קכ"ז ע"ב) (ועובדא דידהו לפני גמר דין ואתן) רצונך השבע וטול ונשבע. ואפילו למאן דלא (גזים) [גריס] ונשבע, גמר דין בענן כדאיתא בסנהדרין (כ"ד ע"ב) ובזה לא הוצרכנו להאריך. ועובדא דידכו לפני גמר דין הוא. ואתן לך כיון שלא הגיע לידו. וגם אתם לא חייבתם שלוחו לזכות. לפי דבריכם שאתם אומרים מה כח בי"ד יפה, וכיון שבכח ב"ד אתם באים, כח ב"ד לעשות שלא כדין אין בידו להפקיע ממון כרב כהנא ורב אסי דאלימי לאפקועי ממונא. וזה הדבר תלוי במורי הרב ובידו מקל ורצועה ואנן כייפינן ליה לכל אשר יעשה. (או) [אך] מכח דברי התלמוד לא ידעתי מניין. ודרך הנוהג שכשהאחד נשבע ונוטל שכנגדו מניח משכון ביד ב"ד, אבל הנשבע אין מניח משכון, ראייה לדבריי דערב דב"ד הוא דלא בעי קניין ומפרשי' טעמא בסוף בבא בתרא (קע"ג ע"ב) בההיא הנאה דקא מהימן ליה גמר ומשעבד נפשיה, א"כ היכא דלא מהימני ליה אלא למשכון הרי (הם) [הוא] ככל אדם וצריך קניין לכל הפחות אם יש לו להפסיד משכונו. ומה שאמר מורי שבלא [מ]עכשיו נתקיים כעין שידוכין כיון שנעשה הדבר בפני מורינו והוא ב"ד חשוב, ידענו כי כן הוא אילו היה שם קניין כדאמרינן בנדרים (כ"ז ע"ב), וכאן לא היה כי אם דברים בעלמא. ומה שאמר מורי הלא ראשי הקהל פישרו ורשאין להסיע על קיצתן (ב"ב ח' ע"א), א"כ הקהל צריכין לכופו כמנהג הקהילות ולא הדבר תלוי בב"ד ובכם, ומה שיעשו יהיה עשוי אם נתבררו טובי העיר לכך, אך בסתם אינו יכול בלא ז' טובי העיר כיון שלא נתבררו. ואם נתבררו אפילו שלשה, כדאיתא בירושלמי דבני העיר (מגילה פ"ג ה"ב). ובגמרא דידן לא חילק בכך. ובעירכם הוי סתם ולא היה שבעה. והמעט רב למשכיל. ואין לחייבו מטעם מעמד שלשתן, דאפילו היכא דגמר ומקני ואייתי הוי הילכתא בלא טעמא, וא"כ הבו דלא לוסיף עלה. דבכי האי גוונא שאומר אני נכון לישבע אך השיבו לי עבוטי קודם והוי כאסמכתא, דגזים שאם (אמרי דעל) [אמרוד על] ציווי ב"ד שהוא חרם ושמתא שאפסיד העבוט דלא נחשדו ישראל על כך, דאמרי' לא גמר ואקני אפילו במעמד שלשתן. ואמרינן בפרק ד' (אחים) נדרים (כ"ז ע"א) ההוא דאתפיס זכויותיה בב"ד ואמר אי לא אתינא עד תלתין יומין ליבטלו זכיותי וכו' עד והילכתא אסמכתא קניא והוא דקנו מיניה בב"ד חשוב. אע"ג שזכותיה ביד ב"ד בעינן קניין וב"ד חשוב. ואי לא הוי אסמכתא בעינן קניין ולא בעינן ב"ד חשוב, או שיאמרו בפירוש (אני) [אנו] שלוחי[ו] לזכות לו במשנתינו. ותו זה האיש שהניח משכונו מרצונו לישבע לכשיבא אביו לביתו והוא אומר (תשים) [תשיב] לי ערבוני ואשבע, למה לא האמינו לדבריו הלא לא יצא עליו קול מעולם להיות סרבן נגד ב"ד, ולא עבר עליו שמתא דרבנן תלתין יומין. ואם חס ושלום (תמרוד) [ימרוד] תכופוהו בשמתא ובציווי ב"ד. ראייה לדבר וגדולה מזאת בפרק הגוזל בתרא (ב"ק קי"ב ע"ב) אמרו היכא דמסרב על ציווי ב"ד וכתבו פתיחא ושמתוהו תשעין יומין אז דווקא כתבי' אדרכתא אנכסיה. ומסקנ' הני מילי דקא מישתמיט אישתמוטי ואמר אתינא אבל אם אמר לא אתינא לאלתר כתבינן אדרכתא אניכסיה וכו', אלמא אע"ג דחשוד לעבור ומשמתינן לא מחזיקנן לאלתר לכשכנגדו בנכסיו. וכ"ש היכא דלא (עביד דינא מיננו) [עבר דינא מימיו] שלא יעבור אע"ג דלא הניח משכונו. כיון שלא היתה לו על תנאי שאם לא ישבע מיד או למועד אשר יעדו שיהיה מופסד העבוט, לא יפסיד העבוט כיון שאמר אני מזומן לציווי ב"ד לישבע אך תשיבו לי העבוט קודם. ועוד אמר רבא (ב"ק קי"ג ע"א) האי מאן דכתביה פתיחא עליה מדלא (ארכא) [אתא] לבי דינא כי אתא לדינא קרעינן ליה פתיחא לאלתר מדלא ציית דינא עד דציית דינא לא קרעינן לפתיחא ולא היא מדאמר צייתנא קרעינן פתיחא לאלתר. והכי הילכתא. ומשכון בלא קניין נמי משיבין לאלתר ומהימני' ליה דיציית דינא. ואין לפקפק בדבר זה לפי עניות דעתי.
